הרבה יותר מאיש ברזל: שיחה פתוחה עם זיו שילון

"יש את הרגע הזה, שניה לפני שאתה מתעורר ואתה מבין שצריך לצאת לאימון, שאז אתה אומר לעצמך - 'טוב, אולי מחר'", מתאר זיו שילון. הסוד לקום ולהתאמן, לדבריו, הוא פשוט: "אתה מבטל חשיבה. אין 'האם להמשיך לישון או לא'. אתה פועל כמו רובוט ופשוט קם מהמיטה, מצחצח שיניים, שוטף פנים ורק אחרי זה אתה מתחיל לחשוב איכשהו. זה כלל מספר אחד כדי להצליח לעמוד בשגרת אימונים - לפחות ב-90 אחוזים ממנה".

שילון הוא ללא ספק דוגמא למישהו שלא נותן לשום דבר לעצור אותו. אחרי שנפצע בפעילות מבצעית, איבד את ידו ונפצע קשה מאוד בידו השנייה, הוא הפך לאדם שבאופן מעורר השראה מצליח לאזן את הכל: שגרת אימונים שכוללת גם אתגרים כמו איירון מן ומרתונים, משפחה שכוללת את אשתו עדי ושני ילדיו, קריירה בהייטק, הרצאות, פעילויות חברתיות וכמובן תהליך אישי שמהווה השראה יומיומית לאינספור אנשים. וזה אולי נראה טבעי עבורו, מעין "אופי" שהוא ניחן בו, אבל שילון מספר שלא מדובר במקריות או מזל, אלא בתהליך מחושב שכולל הרבה עבודה קשה, וכזה שבהחלט אפשר ללמוד ממנו.

"מדובר בתכנון נכון של החיים", הוא מספר, "המטרה בסופו של דבר היא לעמוד בכ-80 אחוזים ביצוע של מה שתכננת". לדבריו, כשניגש לאתגר איירון מן, הוא לא תכנן את הדרך כמו שצריך ולא בנה תוכנית אימונים, הוא הבין בשלב מסוים שזה לא יעבוד. "אם אתה לא עומד על המילימטר בכל אחד ואחד מהפרמטרים - תזונה, תוכנית האימונים ועמידה ברוב היעדים והטיפולים הבריאותיים - זה פשוט לא יקרה. אני חושב שמתוך הסיסטם של האיירון מן למדתי לעשות קופי-פייסט גם לתחומים אחרים בחיים שלי כי פשוט כבר לא הייתה לי ברירה".

נכון להיום הוא לא מתאמן לקראת תחרות, אלא מקפיד על תוכנית אימוני כוח, שלדבריו היא קשה ומאתגרת יותר מכל מרתון או תחרות. "שכיבות שמיכה, דחיקת משקולות ומשיכת כבל זה משהו שהוא לא מובן מאליו בכלל, לקח לי 5-6 שנים ללמוד לעשות את זה עם אביזרים מיוחדים ולא עם הידיים, ואני עובד מאוד קשה בשביל להגיע לזה", הוא מספר.

"היום אני מתאמן לפחות חמש פעמים בשבוע - ואני עושה את זה לא רק בשביל עצמי, אלא המון בשביל אנשים אחרים. זה פרדוקס שאני חי ובועט בו. העובדה שאני הצלחתי להשרות על אנשים איזושהי יכולת להתמודד עם אתגרים, איזושהי השראה, זה מה שנתן לי את היכולת להסתכל על עצמי באור של אדם שמועיל לחברה שבה הוא חי".

שילון מספר שהימים, השבועות והחודשים שלו מתוכננים, וכוללים בתוך היומן גם זמן לילדים ולמשפחה, כמו גם שעות שהוא מקדיש לעצמו ו"חלונות זמן לתמרון חופשי - שהחיים לא יהיו שבלוניים".

"אני באמת חושב שצריך להסתכל על התמונה הכוללת: איך עברת את השבוע, לא איך עברת את היום. יהיו אימונים שאנחנו לא נקום אליהם, רגעים שבהם האימון לא ילך כמו שצריך או הישגים ותחרויות שלא נצליח לכבוש, אבל בסופו של דבר המוטיבציה צריכה להישאב מהסתכלות רחוקת טווח - כמה השתפרנו וכמה עשינו, כמה הצלחנו ביחס למה שהגדרנו לעצמנו. כל עוד אנחנו עומדים על 70-80 אחוזים ביצוע מתוך מה שרצינו, אנחנו במצב טוב".

אבל תכנון הוא רק חלק מהדרך להצלחה. שילון מבהיר שהדבר שעוזר לו לעמוד בכל האתגרים של חיים עמוסים ומלאים, הוא המשפחה והאנשים שמקיפים אותו ביום יום, וזה ללא ספק משהו שכולנו צריכים לשים לב אליו. "כל המשפחה עושה את איש הברזל איתך", הוא מספר, "לעשות איירון כשאתה מקצוען יש בזה מן הכיף. אבל כשאתה מקים במקביל חברת סטארט אפ ויש לך ילד בן 9 חודשים בבית שמסרב לישון יותר משעתיים ברצף, זה אירוע - ושם הקושי. בלי עדי לא הייתי מגיע לאיירון מן, ובלי התמיכה של אחותי הילה לא הייתי עובר את הדרך. היא חיברה לי מאמנים והייתה דואגת לי לתזונה. גל המאמן שלי, עמותת תקוות (עמותה של ספורט אתגרי לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה), גם הם הפכו להיות משפחה שבלעדיהם אי אפשר באמת לעבור את המסע הזה. צריך כאן המון שת"פ עם האנשים סביבך".

"גם תזונה היא סופר רלוונטית כשאתה הופך משהו חובבני למקצועי", מספר שילון כשהוא מדבר על הדרך שלו לשמור על הגוף - בין אם לקראת תחרות או לא. "ביום יום אני יודע מה צריכת הקלוריות הקבועה שלי. אם אני לא מתאמן בבוקר, אלא בערב, אני מתחיל את היום רק עם טורקי ומתחיל לאכול רק לקראת הצהריים, ותמיד מוסיף עוד טורקי לפני האימון, כי הקפאין עוזר לשרוף יותר שומן ונותן אנרגיה. לקראת אימונים ארוכים, של שעתיים או שלוש, אני מחפש עוד בוסט של קפאין. אבל זה מדוד - בשאיפה להגיע לקראת השינה עם גוף נקי עד כמה שאפשר".

ולמרות זאת, הוא אומר שיש דברים שאין סיכוי שיוותר עליהם. "אני לא אוכל לחם לבן ולא שותה סוכר. ועדיין, בשישי בצהריים אין סיכוי שאני מוותר על חלה עם חציל ומטבוחה. מבחינתי, אפשר לאכול הכל, אבל גם כאן צריך שהדברים יהיו מתוכננים".

אחת הבעיות המרכזיות של תכנון יתר היא חוסר יכולת להבין איפה אנחנו נמצאים בכל נקודת זמן. בהרבה מקרים אנחנו כל כך מפוקסים על מטרה, שאנחנו שוכחים לשאול את עצמנו, האם אנחנו בכלל בדרך הנכונה. "באיירון מן אומרים שבקילומטר ה-130 של האופניים צריך לגעת בגוף ולשאול את עצמך - האם אני בסדר? לחשוב לרגע על המצב של הרגליים, של הריאות או של הצמא, ממש לדבר עם הגוף שלך", הוא מספר.

"ככה גם בחיים - צריך לבדוק את עצמך, לבחון האם הכיוונים שאתה הולך אליהם הם נכונים והאם יש קורלציה בין מה שאתה רוצה להשיג למי אתה כבנאדם. לפעמים הדבר החשוב ביותר הוא לדעת להגיד סטופ, אני לא בכיוון הנכון. זה דבר מאוד קשה בעולם של 'להספיק את הכל', אבל אין דבר חשוב יותר מלעצור דברים שאתה מרגיש שהם 'ענפים חולים' בחיים שלך". ההתבוננות הפנימית הזו, תאפשר לכם להגיע ליעדים שחשובים לכם באמת, בדיוק כמו שילון.